מתוך אתר הכנסת :
הרצל, בנימין זאב (תיאודור) (1860 - 1904)
נולד בבודפשט, הונגריה, ב-1860 ונפטר ב-1904 באוסטריה. חוזה מדינת היהודים, אבי הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1878 עבר עם משפחתו לווינה, ושם סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים.
ב-1891 החל לשמש ככתב העיתון הווינאי Neue Freie Presse. כשהחריפה האנטישמיות בצרפת גברה התעניינותו בשאלת היהודים . עבודתו בסיקור עיתונאי של פרשת דרייפוס שינתה את השקפתו. הרצל הגיע למסקנה שלבעיית היהודים יש פתרון אחד - יציאה המונית של היהודים מתחומי האנטישמיות וריכוזם בטריטוריה משלהם, שבה יוכלו לקיים ריבונות עצמאית.
בתחילת 1896 פרסם הרצל את "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים", חיבור קצר ובו קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם - ארץ-ישראל או ארגנטינה.
רוב יהודי אירופה המערבית ואף מקצת "חובבי ציון" במזרח ובמערב דחו את תוכניתו של הרצל משום שנראתה להם מרחיקת לכת, אולם רבים מ"חובבי ציון" ומהסטודנטים הציונים באוסטריה ובארצות אחרות קידמו את רעיונותיו בהתלהבות. מתוך קשריו עם "חובבי ציון", בייחוד ממזרח אירופה, בא הרצל לכלל הכרה שרק בארץ-ישראל - ולא בארגנטינה או בארץ אחרת - ירצו היהודים להקים את מדינתם.
בשנת 1896 החל בפגישות עם ראשי השלטון העות'מאני כדי לקבל מהם זיכיון להתיישבות יהודית בארץ-ישראל. בשנת 1898 נפגש עם קיסר גרמניה בירושלים והציע לו תוכנית שלפיה היהודים יקבלו עליהם את תיקון מצבה הפיננסי של האימפריה העות'מאנית תמורת ויתורו של הסולטן על שלטונו בארץ-ישראל והסכמתו שתהיה למדינה יהודית בלתי תלויה. בד בבד עם מגעיו של הרצל עם ראשי השלטון העות'מאני, באוגוסט 1897 הוא כינס בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון - האספה הלאומית של העם היהודי החפץ בתחייתו. לאחר הקונגרס הציוני הראשון פעל הרצל להקמתו של בנק ציוני, שנועד להיות הבסיס הכספי למשא-ומתן עם השלטון העות'מאני (תוכניתו היתה לשלם תמורת הזיכיון להתיישב בארץ ישראל). לשם גיוס אהדתם של המדינאים ודעת הקהל בבריטניה לציונות, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הרביעי ב-1900 בלונדון. באפריל 1903 דחה הרצל את הצעתה של בריטניה ליישב יהודים בחבל ארץ באפריקה המזרחית (תוכנית אוגנדה). ואולם, בינתיים הגיעו ידיעות על הפרעות שנערכו ביהודי קישינב, והתעורר צורך בהצלתם הדחופה. לפיכך, ראה הרצל לנכון להמשיך במשא-ומתן עם ממשלת בריטניה גם על יסוד תוכנית אוגנדה, שכן סבר שאוגנדה עשויה לשמש מקום מקלט זמני ליהודים פליטי אירופה המזרחית והניח שאוגנדה תשמש גם כעין משען למרכז העתיד לקום בארץ-ישראל.
הרצל נפטר במקום המרפא אדלך, על-יד זמרינג שבאוסטריה. בזכות פעילותו של הרצל קיבל העם היהודי הכרה כאומה בין האומות ונפתחה לפניו תקופה חדשה. הרצל הפך את התנועה הציונית לתנועה עולמית, וההסתדרות הציונית הקנתה לה דמות של ארגון מדיני המייצג את העם היהודי. מכאן הוליכה דרך ישירה להצהרת בלפור (1917) ולייסודה של מדינת ישראל.
בספרו "אלטנוילנד" (1902) צפה הרצל התרחשויות עתידיות בחיי העם במולדתו. הוא קרא לפיתוחה של הארץ בעזרת המדע והטכנולוגיה והטיף לסבלנות ולסובלנות בכל התחומים, ובכלל זה ביחסים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. המוטו של הספר, "אם תרצו - אין זו אגדה", נעשה ססמה לתנועה הציונית כולה.
בצוואתו ביקש הרצל שיקברוהו ליד קבר אביו בווינה, עד שהעם היהודי יעביר את עצמותיו לארץ-ישראל. באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו להר-הרצל שבירושלים. לשם הועברו גם עצמות הוריו ואחותו. יום מותו, כ' בתמוז, הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל ולציונים בכל העולם.
